עגלת הקניות שלך ריקה

כך נתפס אדולף אייכמן - יום השואה

"נסענו לבית-המבטחים, והעלינו אותו לחדר שהכנו עבורו מראש. סגרנו את עיניו, ואז הוא אמר כמה מילים בעברית. הרי כראש המחלקה היהודית של הגסטאפו הוא התחיל ללמוד עברית. הוא אמר ’שמע ישראל’, לא פחות ולא יותר" ● רפי איתן, מחוטפיו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, שחזר.

מאת: באדיבות col

קבוצת סוכני מוסד צעירים וממושקפים עמדו באותו ערב גורלי של חודש אייר תש"כ, באחד מרחובותיה הצדדיים של בואנוס-איירס הארגנטינאית. האזור ששימש בימים האחרונים כמוקד למעקבים סמויים, נבחר כמקום שממנו ייחטף המבוקש. בשעה שבע הוא אמור לרדת מהאוטובוס, כשהוא חוזר ממקום עבודתו במדינת-המקלט שבחר לעצמו.

השעה היעודה, חלפה זה מכבר, אבל האובייקט טרם הגיע. דיון קדחתני מתעורר בין הסוכנים החשאיים המשוטטים מזה זמן רב בנכר המנוכר הזה בשליחות חשאית שתכליתה - לכידתו של אחד מגדולי אויביו שקמו לעם היהודי ולהביאו למשפט שסופו גזר-דין מוות.

אבל בסוף הפציעה דמותו השטנית, מעוררת החלחלה. הוא ירד מהאוטובוס העירוני החורק, כשידו תחובה בתוך כיס מעילו.

מבטו הרשמי המושפל ארצה, אינו חושף במאומה את עברו הנפשע. הוא פוסע בצעדים חפוזים אל ביתו ואינו מודע לעובדה שברגע הבא תתרחש אחת הנקמות היהודיות הגדולות בהיסטוריה, נגד זרועות התמנון של המפלגה הנאצית שקמה על העם היהודי להשמידו.

"שמע ישראל" של הנאצי

מספר שנים קודם-לכן, התגייס רפי איתן למוסד, שבאותן שנים היה מאוחד עם השב"כ. ראשי המוסד, בעיקר איסר הראל, ראו בו כישרון מודיעיני מזהיר. חברו של רפי, העיתונאי אורי דן, כתב פעם שייחודו של איסר הראל היה ביכולתו לזהות 'עילויים', ולגייסם לשורות המוסד. כדוגמה לכך, מציג דן את רפי איתן.

לא חלף זמן רב מאז הצטרפותו לשורות המוסד, וכבר נקרא למלא תפקיד מרכזי במבצע שהביא לחטיפתו של אחד מגדולי הצוררים הנאציים, אדולף אייכמן יימח-שמו.

כשמלאו למדינת ישראל עשר שנים ומלחמות השחרור וסיני היו מאחוריה, קרא ראש-הממשלה דאז, דוד בן-גוריון לאיסר הראל, שהיה ממונה על שירותי הביטחון והורה לו להביא את אחד הפושעים הנאצים לישראל. הראל כינס התייעצות במטה, שבו כיהנו רפי איתן כראש אגף המבצעים, ועמוס מנור כראש שירות הביטחון. הראל הניח על השולחן ארבעה שמות של נאצים, אשר חיים לפי שמועות, במדינות שונות באירופה. האחד מהם היה ד"ר מנגלה הידוע לשמצה, שנהג לערוך ניסויים בבני-אדם וחשף שיאי רצחנות עולמיים באכזריותו המפלצתית. עוד אחד המבוקשים, היה אדולף אייכמן, אשר עמד בשנות השואה בראש המחלקה היהודית של הגסטאפו והיה אחראי ישיר לרציחתם של רבבות יהודים נספי-שואה.

גם כיום, ערבי פסחים של שנת תשס"ט, ניכר על פניו של רפי איתן שהאירועים עודם עומדים לנגד עיניו, כמעט כביום התרחשותם. חרף גילו המתקדם, ולמרות העובדה שהוא פרש כבר לגמלאות אפילו ממפלגת הגמלאים שנכחדה - זכרונו חד וצלול. הוא חי את ההתרחשויות ההיסטוריות שהיה שותף להן ומתאר אותן עד לרמת הפרטים הקטנים.

"איסר הראל אמר לי: 'אתה מפקד המבצע. תבחר את האנשים והציוד, לצורך מילוי המשימה'", מספר לנו איתן. "חילקנו בינינו את העבודה. אני לקחתי על עצמי את האחריות למבצע עצמו: ללכוד את אייכמן, להביא אותו לבית-מבטחים זמני ולהעבירו למטוס בדרכו לישראל. הכנת המבצע ארכה ששה שבועות, במהלכם אספנו אינפורמציה, תמונות וממצאים שיקרבו אותנו אל זהותו המדויקת.

"נסענו לבואנוס-איירס בזהות שאולה. מייד עם הגעתנו, שכרנו שני בתים בעיר. התחלנו להציב מארב מדי ערב, כי ידענו שהוא נוהג לבוא לביתו בין השעות שבע לשמונה. כשהיינו בקיאים מספיק בהרגלי הגעתו, הצבנו שתי מכוניות ברחוב אליו היה אייכמן אמור להגיע. היינו שבעה אנשים, שמתוכם שלושה שמרו על מרחק ונשארו במכונית המרוחקת, ואילו ארבעת הנותרים היו במכונית הקרובה. צבי אהרוני ישב ליד ההגה, כשמשה תבור יושב בסמוך אליו. מאחור ישבנו צבי מלחין ואנוכי. כאשר התקרבה השעה והבנו שהוא אמור להגיע, סיכמנו שצבי מלחין ייצא ראשון, ויאמר לו בספרדית 'מומנטיטו-סניור', כלומר: דקה אדוני. ואז הוא יוריד אותו ארצה בהורדת זקיף. תבור ייצא אחריו ואחר כך אני.


כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת לכידת אייכמן (צילום: לע"מ)

"בשבע ועשרה הגיע האוטובוס ואייכמן לא ירד ממנו", משחזר איתן. "התעורר ויכוח סביב השאלה מה עושים הלאה. החבר'ה שלי אמרו שאולי עדיף לבוא ביום אחר. אבל אני אמרתי: 'לא, אנחנו מחכים עד הסוף'. ואכן, באוטובוס הבא הוא יצא, והחל לצעוד לכיוון ביתו כשידו תחובה בכיס. צבי אהרוני לחש: 'אולי יש לו אקדח'. זה הפחיד אותנו כהוגן. ואז, כשצבי יצא ואמר לו 'שלום אדוני', הוא תפס בידיו את גופו של הנאצי, במקום לבצע תרגיל הורדת זקיף. ראשו נשאר חופשי והוא התחיל לצעוק. תבור יצא וזרק אותו על הארץ. משקפיו נשברו, וזה היה סימן לבני משפחתו, שהגיעו לזירה מאוחר יותר, הבחינו במשקפיים הזרוקים והבינו שקרה כאן משהו. יצאתי השלישי, ושלושתנו גררנו אותו אל-תוך המכונית כשאני מחזיק בראש הנחש.

"הושבנו אותו על הכסא האחורי של המכונית", נזכר רפי איתן. "הוא לא צעק, אלא יילל יללות מקפיאות-דם, שדי נעים להיזכר בהן... אני לא רוצה לחקות אותו. אהרוני אמר לו בגרמנית: 'אם חייך יקרים לך, שב בשקט!'. בתגובה, לחש אייכמן: 'יבול'. ואז אמרתי לעצמי, שזה כנראה אייכמן. לפי התיק שלו ידעתי שצריכה להיות לו צלקת של ניתוח, ואכן שמתי לב שיש לו צלקת. "נסענו לבית-המבטחים, והעלינו אותו לחדר שהכנו עבורו מראש. סגרנו את עיניו, ואז הוא אמר כמה מילים בעברית. הרי כראש המחלקה היהודית של הגסטאפו הוא התחיל ללמוד עברית. הוא אמר 'שמע ישראל', לא פחות ולא יותר. אחרי זה הוא ביקש כוס יין אדום.

"שאלנו אותו מה שמו, והוא אמר: אוטו הנגר. זה השם שהשתמש בו אחרי שברח מגרמניה למחנה שבויים. שאלנו אותו שוב, ואז אמר רקארדו קלמנט. אמרנו לו: 'תאמר את מספר האס-אס שלך', ואז הוא אמר את המספר, בדיוק כפי שאנחנו הכרנו אותו. ואז אמרנו לו: 'עכשיו תאמר מה שמך', והוא ענה: אדולף אייכמן.

"בילינו איתו תשעה ימים בבית מבודד, כאשר אני וצבי מלחין מתחלפים בשמירה עליו, מבלי שעזבנו את הבית. בימים האחרונים לשהותנו, התכוננו לקראת הכניסה לשדה התעופה".

איך הובלתם אותו לשדה-התעופה מבלי לעורר את חשדם של השוטרים המקומיים?

"הסיפור היה פשוט יחסית", מסביר איש המוסד לשעבר. "תיאמנו עם קברניט המטוס, שהיה מטוס 'אל-על' שהגיע מהארץ, שברגע שהוא מגיע לנמל, עליו להודיע שיש לו תקלה, והוא צריך לעבור מהטרמינל לאחד המוסכים. כך אכן נהג הקברניט. התלבשנו כעובדי אל-על, ונסענו הלוך וחזור כמה פעמים עם טכנאים, עד שהשומרים התרגלו אלינו.

"לפני השעה היעודה", מתאר איתן, "הלבשנו את אייכמן במדי אל-על. לא במדים של טייס אלא של דייל, כי להלביש אותו במדים של טייס זה היה יותר מדי...

"הרופא שהיה איתנו לאורך הדרך נתן לו זריקת טשטוש, וכך הובלנו אותו לעבר המטוס. הושבנו אותו ברכב, כאשר אני יושב מימינו, הוא באמצע והרופא מצד שמאל. כשהגענו לכבש המטוס, גילינו שעומד שם שוטר ארגנטינאי. לפי סימן שאותתנו לקברניט, הוא קרא לשוטר ואמר לו שברצונו להראות לו משהו. כשהשוטר יצא עם הקברניט, העלינו את אייכמן במדרגות. בתוך חצי שעה הודענו לטרמינל שאנו עומדים להמריא. המראנו".

ואז אתם מגיעים בטיסה ישירה לישראל?

"לא", משיב איתן. "המטוס היה מדגם שנחש אז למודרני, בשל יכולתו לחצות את האוקיינוס בלא לתדלק בדרך. כך הוא מסוגל היה לטוס מבואנוס-איירס עד לדקר שבאפריקה. כשהגענו מעל דקר, צבי תואר הקברניט ביקש לנחות. היה תדלוק בדקר, ומשם טסנו לארץ.

אין על מי לסמוך

פסע קצר הפריד בין לכידתו המוצלחת של אייכמן, ללכידה דומה של הצורר ד"ר מנגלה, כפי שמגלה לנו רפי איתן: "בעת שהותנו בבואנוס-איירס, עלינו גם על כתובתו של ד"ר מנגלה, שהסתתר אף הוא באותה עיר. איסר הראל סבר שכדאי לקחת את שניהם בבת-אחת. אבל אני סירבתי. התעקשתי ואמרתי: בוא נעשה מבצע אחד, ואחר-כך מבצע שני. כשהגענו לארץ, החלטנו לא לפרסם את דבר הלכידה, בכדי שנוכל לעבוד מייד על לכידת מנגלה.

"איסר הראל הביא את פרטי החטיפה לבן-גוריון, ששאל אותו כמה אנשים יודעים שאייכמן בארץ. ספרנו יחד והגענו למספר של יותר מחמישים איש שהיו מעורבים בסיפור החטיפה. בתגובה הודיע לנו בן-גוריון: 'אם כן, אני מכריז על-כך שהוא בארץ. למחרת הוא עמד על בימת הכנסת והודיע את ההודעה המחשמלת, ששירותי הביטחון הישראליים עצרו את הצורר והביאו אותו לישראל, וכי הוא יובא למשפט, כפי חוק עשיית הדין בנאצים. זה היה אחד הפעמים הספורות שכולם מחאו כפיים בכנסת.

"אייכמן הובא למשפט שעורר תהודה עולמית", מספר איתן. "אני, שהייתי קרוב למשפט וביקרתיו בכלא מספר פעמים, שאלתי אותו עשרות שאלות. רציתי להבין מה זה קצין של האס-אס, והאם יש לו משהו ייחודי. הגעתי למסקנה שאנחנו יותר טובים מקציני אס-אס".

אתה לא חש שבגללך הוחמצה לכידת מנגלה?
"למה מנגלה לא נלכד - זה אתה צריך לשאול את בורא-העולם. אני כאיש, אין לי רגשות של החמצה. אם אקח כל ההחמצות שהיו לי בחיים, אפשר יהיה לשעות מזה תערוכה"...

הכתבה במלואה פורסמה במגזין COL של פסח

שתף לחברים

שתף